ובכל עונה הסתיו
וּבְכָל עוֹנָה הַסְּתָיו שֶׁלָּךְ מֵגִיחַ אֶל לִבִּי זָהֹב
כְּמוֹ בַּחוֹף הַמִּזְרָחִי, לַמְרוֹת הַשֶּׁבֶר
עוֹרֵק הַחַיִּים מַמְשִׁיךְ לִפְעֹם בְּאוֹר
דַּקִּיק אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַנֶּחְבֵּאת,
הַטֶּמְפֵּרָטוּרוֹת הַנּוֹשְׁרוֹת, בְּכָל
יוֹם נִסְפָּג הַגַּעֲגוּעַ אֶל הַגּוּף
וּבְכָל הַגּוּף שֶׁלִּי אַהֲבָתֵךְ
שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מִצֵּל
חָשׁוּךְ, חוֹתֵךְ, בְּכָל
חֲתָךְ טָמוּן שִׁיר,
בְּכָל שִׁיר נִגְלֶה
הָאֹפֶק, וּבָאֹפֶק
אַתְּ
סְמוּקַת חִיּוּךְ שַׁלֶּכֶת, בּוֹהֶקֶת מֵרֹב חַיִּים.
 
ספר ביכוריה של נועה לארה מאיר החל להיכתב עם מות אימה ממחלה קשה, לאורך כמה שנים. הוא נע בין שירים המגלמים את ההלם, האבל הראשוני והבדידות המשתקת, דרך שירי היומיום והחיים, אלה שאין להם ברירה אלא להמשיך ולהתקיים; אהבות שכמעט והיו, רגעים חסרי סיכוי, התרגשות של זוגיות חדשה, והרגעים שבהם גם היא נקלעת לאיומי השגרה. 
שירתה מתבוננת באומץ ובבהירות בכאוס, בריק ובאבל,  ומצליחה לאסוף וליצור מהמקום הזה שירה ישירה וצלולה המספרת סיפור שאפשר ממש לדמיין מול עינינו.